הפיכת ירושלים לעיר הקודש היא תוצאה ישירה של המאבקים בין שני בתי הכהונה. במאה העשירית לפנה"ס, עם הקמת ממלכת ישראל בסביבות שנת 920 לפנה"ס, העיר ירושלים היא עיר ברירת מחדל מבחינת הכוהנים. הם נדחקים אליה בעל כורחם ורואים בה עלבון. לכן הם מוחים ומביעים את עלבונם דרך הסיפורים המתארים אותם כנאנסים וכמי שנעשה להם עוול. ואת הכוהנים האחרים הם מתארים כחוטאים ומושחתים, שדרדרו את העם לשפל שאין כדוגמתו ובגדו באל ובהם.
קו דומה תוכלו למצוא בספר שמואל. תוכלו לקרוא בפוסט כאן באתר העוסק בשאלה: "מי כתב את ספר שמואל?" ספר שהוא כולו השפלה והדחה לכוהני בית עלי, והמלכים שאול ודוד שתמכו בהם, מושחרים בו בשל כך.
אם הניתוח הזה נכון אז ירושלים לא הייתה בחירתם מלכתחילה אלא נהפכה לקדושה לאור הנסיבות. עם הזמן הכוהנים מבינים שהם לא יחזרו לשלוט במקדשים שגורשו מהם. חולפים כמה דורות והם משנים את יחסם לעיר ירושלים. הכוהנים משלימים עם המצב, ומשום שמחברי ספרות הקודש הם הכוהנים שיושבים בירושלים, הם הופכים את עירם לקדושה ולטבורו של העולם, תופעה אופיינית בעולם הקדום, שבו כל כוהן הכתיר את מקדשו למקום מושבו של האל, ולכן היכן שהוא גר הוא גם המקום המקודש ביותר.
שינוי זה קורה לדעתי רק במאה השמינית לפנה"ס. אני רוצה לבחון את האפשרות כי שינוי זה קורה בימי חזקיהו, מלך יהודה, לאחר חורבנה של ישראל על ידי ממלכת אשור. חזקיהו עורך רפורמה לריכוז הפולחן בירושלים שבמסגרתה הוא מגדיל את ירושלים. הוא אף משלב כוהנים מכהונת בית עלי במקדש בירושלים, אבל על זה בפוסט אחר. יש עדויות ארכאולוגיות המצביעות על כך שהעיר נמצאת בימיו בעלייה דמוגרפית משמעותית, וחוקרים רבים מעריכים כי חזקיהו הוא מי שבנה את חומות העיר דאז.
מעמדה של ירושלים קיבל דחיפה גדולה עוד יותר בשנת 701 לפנה"ס, כאשר סנחריב מלך אשור צר על ירושלים, וחזקיהו שלף דגל לבן ונכנע טרם העיר נכבשה. כוהני בית צדוק ראו באי-חורבנה של העיר עדות ואישור לכך שהעיר נמצאת תחת השגחה אלוהית ואי אפשר לפגוע בה, דבר שהשתלב עם השינוי בתפיסה של הכוהנים לעיר ירושלים באותם הימים.